“אני דחיינית ונמאס לי מזה!”
ככה התחילה שיחה שניהלתי השבוע עם הלקוחה,
והבנתי שהיא עצבנית…
“יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות
שאני צריכה לעשות ואני כל הזמן מוצאת את עצמי מתעסקת
באלף ואחד דברים במקום במה שאני יודעת שצריך!”
סיפור מוכר…
“אני רוצה להציע לך שאת לא דחיינית בכלל!”
עניתי לה.
“אני רוצה להציע שכל דבר שאת בוחרת לא לטפל בו
זה מסיבה טובה מאוד: זה כנראה מכאיב לך באיזו נקודה עקרונית,
ואנחנו… מה לעשות, יצורים שמנסים להימנע מכאב ולקדם הנאה…”
“תני לי דוגמא למשהו שאת נמנעת ממנו”
ביקשתי
“למשל דברים שאני רוצה- זה לסדר את הארון שלי
ודברים שאני צריכה זה לעשות הליכות”
ענתה לי
“יכול להיות שאת מתחילה בגדול מידי,
הרבה פעמים הענין הוא שאנחנו נוטות לחשיבה של הכל או כלום.
וזה חוסם אותנו. כשאת רוצה לצאת להליכה-
שימי נעלים וצאי איך שאת, ל5 דקות, ל10 דקות.
את לא צריכה להתחיל בשעה ביום, זה הרבה מידי וזה לא אפקטיבי!”
ראיתי שהאסימון נופל, אז המשכתי:
“גם הארון- סדרי רק ערמה אחת, סדרי רק מגרה אחת,
ובאמת תעזבי את הארון תחזרי ביום אחר!
העניין הוא כזה: פרוייקט גדול מדי גורם לנו לוותר,
אבל לא רק הגודל מפחיד אותנו.
לפעמים אין לנו את כל הידע או הכלים לעשות משהו:
למשל, את צריכה לשלם חשבון ולא יודעת איך, או איפה לעשות את זה,
או למשל, את רוצה לצאת להליכות אבל אין לך נעלים.
כלומר חסר לך ידע או כלי- אז המשימה שלך
היא לא המשימה עצמה אלא לברר את הידע הזה:
איך משלמים את החשבון הזה? איפה? זה הצעד הראשון שלך,
או איפה קונים נעלים? מתי אני יכולה ללכת לקנות?
זו המשימה הראשונה!”
למחרת כבר קיבלתי ממנתה 2 תמונות:
אחת של מגירה מסודרת, השנייה תמונה של
הנעליים שלה על הרגליים- עם כיתוב- אני בחוץ!
ככה פותרים דחיינות,
פותרים מה שעומד מאחוריה:
פותרים את הכאב.
