כמעט כל בוקר אני יוצאת לחצי שעה הליכה, בשבילי ההליכה היא חגיגה של החיים: הקצב, המוסיקה, הגוף שזז בשמחה, הטבע הירוק של השכונה שלי, הפרחים, העצים, הפחים 
כל בוקר כחלק מהמסלול אני עוברת ליד גן יפה עם אנדרטה שנבנתה לזכר 4 בנות צעירות שנהרגו
בתאונה קשה לפני כמה שנים.
כשאני עוברת שם, במלוא תחושת החיות והשמחה של ההליכה, אני רואה את זה ויש לי כיווץ בלב, וכאב על ההורים ועל החיים שלא יהיו להן כבר…
ואני צריכה לקחת נשימה ללב ואני מברכת את הנשמות שלהן בשלווה,
ואני מכירה תודה על כל מה שטוב,
ועל כל מה שבסדר ועל הבריאות
ועל החיים.
האמת שזה המיינדסט שלי מילדות,
מסיבות שונות שגדלתי לתוכן, אני חיה תמיד עם הידיעה וההבנה,
שכל רגע הכל יכול להשתנות, ולא תמיד לטובה…
לא שוכחת את זה, ולא נותנת לעצמי לאבד אף יום בלי שהוא יהיה שווה,
יום שהיה שווה לחיות אותו.
אם אני מסתכלת מה קורה לאנשים מאז שפרצה לחיינו המגפה-
אני מבינה שהדבר העיקרי שמניע את האנשים בשנתיים האלה הוא פחד:
פחד ממוות, פחד ממחלה, פחד מאנשים.
אבל פחד לא מביא אותנו למקום הנכון,
פחד לא מונע מאיתנו למות בסופו של דבר- אבל הוא כן מונע מאיתנו לחיות עכשיו.
אני זוכרת שמגיל צעיר הייתי אומרת לאמא שלי: “זו לא חזרה גנרלית- זה הדבר האמיתי- יום שעובר לא חוזר וצריך לחיות טוב עכשיו!”
אז אולי זו ברכה קצת שונה לשנה החדשה, אבל אני באמת מאחלת לך, לי ולכולנו,
שנראה כל יום כמיוחד וחד פעמי, שתמיד נזכור שאנחנו זמניים-
לא נפחד בגלל זה, אלא נכיר תודה על כל הטוב שיש, נהיה מחוברים לחיים בתשוקה,
באופן מלא,
שלם, בריא
ועמוק,
כמו שראוי לנו לחיות.
